הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' דיב ואח'

פסק דין

ביום 28.8.06 אירעה תאונת דרכים בה היו מעורבים רכב מונית נהוג על ידי מר יהודה כהן, המבוטח אצל התובעת, ורכבו של מר מוחמד דיב אשר נהוג היה אותה עת על ידי מר יאסר דיב.

בתיק ניתן פסק דין, בהעדר הגנה, כבר ביום 29.4.08.

לבקשת הנתבעים, בוטל פסק הדין ביום 29.3.11 והתיק הועבר לשמיעה בפניי.

לטענת התובעת, בעת שמר כהן ניסה לעקוף את רכבו של מר דיב, סטה מר דיב ימינה ומיד שמאלה באופן שפגע ברכבו של מר כהן והדף אותו לעבר מטעי זיתים אשר היה בצד שמאל של הדרך, שם נעצר לאחר שנתקע בעץ. בגין התאונה, שילמה התובעת למבוטחה סך של 25,905 ₪, אשר נכון למועד הגשת התביעה עומד על סך של 27,260 ₪.

לטענת הנתבעים, נסע מר דיב במהירות של כ- 70 קמ"ש, כאשר מר כהן הגיע במוניתו במהירות מאחוריו וניסה לעקפו. במהלך העקיפה, פגע רכבו של מר כהן ברכבו של מר דיב וגרם לתאונה.

שני הצדדים צירפו לכתבי הטענות מטעמם ולתצהיריהם מסמכים שונים מתוך תיק המשטרה אשר בחן את נסיבות התאונה. כמו כן, העידו מר כהן ומר דיב בפניי.

סיכומי הנתבע הוגשו אתמול וכעת בשלה העת ליתן פסק דין בתיק זה.

אחר שעיינתי בכתבי הטענות, במסמכים השונים שהוגשו ובהם בתיק המשטרה, שמעתי את העדים ועיינתי בסיכומי הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות, הכל כמפורט להלן.

בגרסאותיהם של שני הנהגים המעורבים, גרסאות סותרות לאופן קרות התאונה, נתגלעו סתירות.

לאלו בגרסת הנתבע, ייתכן שניתן למצוא הסבר בדמות הקושי האדיר בהבנת השפה העברית. הדבר בלט עד מאד במהלך חקירתו.

את אלו שנתגלעו בגרסת נהג התובעת, מתקשה אני למצוא כיצד ליישב.

אבהיר הדברים:

מר כהן טען בהודעתו במשטרה כי נסע במהירות של 60-65 קמ"ש. על טענה זו חזר גם בעדותו בהליך הפלילי אשר ננקט נגד מר דיב, כאשר לדבריו, מר דיב נסע במהירות של 45-50 קמ"ש. טענה זו אינה מתיישבת עם עדותו של מר דיב כי נהג במהירות של כ- 70 קמ"ש, שאחרת, כיצד ומהו הטעם בעטיו ביקש מר כהן לעקוף את מר דיב? ויובהר, המדובר בכביש בין עירוני אשר אין כל סיבה המצדיקה נסיעה איטית בקצב של 45 קמ"ש, כטענת מר כהן. בעדותו בפניי טען מר כהן כי עקף במהירות של 65-70 קמ"ש, אך גם לאחר שהעלה במעט את מהירות נסיעתו, נותרה סתירה בין מר כהן לבין הנתבע.

מר כהן טען בתצהירו כי מר דיב "סטה שמאלה בחדות תוך שהוא חותך את נתיב נסיעתי".

נזקי כלי הרכב, לטעמי, אינם מתיישבים עם גרסא שכזו, שכן נזקיו רכבו של הנתבע אינם בפינת הרכב הקדמית שמאלית, מקום בו ניתן היה לצפות לראותם כאשר התאונה מתרחשת במהלך סטייה חדה כמתואר, לנתיב השמאלי.

בעקבות אירוע התאונה, התנהלה חקירה משטרתית במהלכה הוכן דו"ח של בוחן תנועה. ביחס לנזקים בכלי הרכב, קבע הבוחן כי ברכב התובעת "שפשוף בפגוש קדמי בצד ימין ממגע ראשוני עם דופן שמאל של רכב א' (רכב הנתבעים – ר.ג.מ.) ולאחר מכן מעיכה בחזית הרכב מכניסה בעץ...". ביחס לרכב הנתבעים תואר הנזק כך: "מעיכה בדלת נהג המכה לעומק ומשמאל לימין כולל הרצפה של דלת הנהג...".

דווקא רכב התובעת הוא שניזוק, בין היתר, בפינה ימנית קדמית ועניין זה תומך, להבנתי, בגרסא לפיה הסטייה היתה דווקא של רכב התובעת אל עבר מסלול נסיעתו של הנתבע ולא להפך.

גרסת הנתבע בפני הבוחן שונה מזו שהועלתה בכתב ההגנה ובפניי וזאת ביחס למיקום הפגיעה ברכבו. עם זאת, איני מוצאת לייחס לכך חשיבות רבה, הן משום בעיית השפה כאמור והן משום שממילא, בעניין זה טובים דבריו של הבוחן אשר תיעד את מיקום הנזקים והדבר מתיישב עם עדויות הצדדים בפניי. גם הערכות הנתבע הסותרות ביחס למרחק בינו לבין רכבו של מר כהן בטרם יצא מר כהן לעקיפה, הינן, לטעמי, עניין צדדי, שהרי ניתן היה להתרשם במהלך עדותו כי הנתבע כלל אינו יודע לאמוד מרחקים כפי שהם במציאות וזאת לאור הערכתו את המרחק בין דוכן העדים לבין מקום מושב השופטת כגדול פי כמה וכמה.

הנתבע מסר כי התאונה אירעה בעקומה ימינה. מר כהן הכחיש מכל וכל כי במקום היתה עקומה (פרוטוקול עמ' 1 ש' 23, עמ' 2 ש' 3 ובש' 16).